בצלו של הר הפוג'י המושלג, תחת עץ דובדבן בשיא הפריחה, יושבת יוקיטו הריאוטו היפה, וקוראת ספר.
פרפר צהוב כחול מתיישב על כריכת הספר ומביט בפניה היפות.
יוקיטו מחייכת.
אילו הייתי שם עם מצלמה, זו הייתה תמונת מיליון הדולר שלי.
הירוק על שלל גווניו שולט בנוף הסביבה.
אלף גוונים של ירוק, מאתיים יותר מאלה שהרשימו את חברי הטוב, הצייר א.ל. בטוסקנה.
1000 גוונים של ירוק.
ירוק, ועוד ירוק ולא צהוב-חום שמאפיין את הנוף הארץ ישראלי שתושביו הנוכחיים משתדלים לעשותו כל הזמן פחות ופחות ירוק, אין לי שמץ של מושג למה.
לימינה, בכיוון שהשמש שוקעת בארץ השמש העולה, מעבר לאלף מילין ימיים של הים היפני, שוכנת המדינה הכי מטורפת בעולם, הרפובליקה של צפון קוריאה.
צפון קוריאה היא מדינה גרעינית וגם המדינה הכי פחות צפויה על פני הגלובוס.
האיום הגרעיני היה צריך להיות בראש דאגתם של היפנים. הרי הם המדינה היחידה בעולם שחוותה את עוצמת ההרס של הפצצה הגרעינית, שמחקה בשנייה שתי ערים מרכזיות במדינה, על התושבים והבתים ועל כול מה שחי ונשם בהן.
הטראומה של הירושימה ונגסאקי טבועה עמוק בתודעה הלאומית היפנית, אולם במקום שתחרוץ בה חרדה עמוקה, היא שינתה את אופייה של יפן ואת התודעה של אזרחיה.
ממדינה שוחרת מלחמות ושאיפות קולוניאליות בלתי נגמרות, היא הפכה למדינה שוחרת שלום.
צבאה קטן, ההשקעה בביטחון זניחה והמיתוס של הסמוראי שחי על חרבו הוחלף באזרח העובד לפרנסתו ולמען חוסנה של המדינה.
היפנים המציאו את הפטריוטיות.*
עברו שני דורות מן העת שכל גבר יפני היה מוכן להקריב את חייו בשביל יפן, וגם ובעיקר למען מנהיגם, שליט בחזקת אל, קיסר ארץ השמש העולה.
אולם יפן, על מאה עשרים ושבעת מיליון אזרחיה, עברה מטמורפוזה.
יפן של היום מקדשת את החיים על פני מוות הרואי במלחמת גבורה.
האם יפן הפסידה את כבודה הלאומי בעיני העולם בנכונותה לוותר על פניה הלוחמניות ועל שאיפותיה הטריטוריאליות?
ההפך הוא נכון.
יפן משמשת מודל לחיקוי להרבה מאוד מדינות, שבדומה לה, עמלות על שיפור איכות החיים של האזרחים, תוך ויתור על אינטרסים מדיניים בין לאומיים, שבדרך כלל מובילים לכוחנות ומלחמות.
למרות הסכנה הקיומית שאורבת לה בכל רגע נתון, יפן מרוכזת ביפן ללא שמץ של שאיפות אימפריאליות, ומשקיעה את מרצה ומשאביה כדי להפוך את יפן למדינה שטוב ונעים לחיות בה.
האם המטמורפוזה היא תוצאה ישירה של התבוסה במלחמת העולם השנייה?
כן, אולם לא רק.
המנטאליות היפנית והדת (כל הדתות המקובלות ביפן מבוססות על אמונה בלתי תובענית, הדדיות ולא על אמונה עיוורת שנובעת מחרדה), משחקת תפקיד מרכזי בתודעה של היפני הממוצע.
היא מאפשרת התגמשות והתאמה, בניגוד לדתות היודו- נוצריות, שמה שמאפיין אותן הוא שליטה מוחלטת על התודעה של המאמין על חשבון חופש הפעולה ויכולת ההסתגלות שלו למציאות משתנה.*
ויפן גם חייבת תודה לאיש אחד, איש של מלחמה, של ריב ומדון שהיה מסוגל גם למחילה.
גנרל דאגלס מקארתור, שהיה מושל יפן בתום התבוסה במלחמת העולם השנייה. במקום להוריד את היפנים על ברכם, להשפילם, הוא קיבל החלטה שונה.
הוא החליט לשקם את יפן ולהפכה לדמוקרטיה.
ועדה במינויו ניסחה חוקה חדשה ליפן – זו חוקתה של יפן עד היום, אשר אושרה על ידי מוסדות השלטון היפניים ב– 1949 ואפשרה העברה מסודרת של סמכויותיו לממשל המקומי, ועל פי עיקרי החוקה החדשה.
מקארתור יפרוש כעבור זמן קצר מפעילות צבאית, עקב מחלוקת עם הנשיא טרומן על שימוש בגרעין במלחמת קוריאה. הוא צידד בשימוש בפצצת אטום נגד הקוריאנים ויציאה למלחמה כוללת בסינים, שסייעו לצפון קוראנים והפריעו לכוחות האו"ם לסיים את המלחמה.
ללא ספק איש מורכב, מצביא גדול שידע את ההבדל בין ממשל אזרחי לבין מלחמה.
הוא הבין שלהיות שליח והשליחות הן לא אותה מלאכה.
הראשונה כל כולה לוגיסטיקה, השנייה כל כולה אידיאולוגיה, וזה לא עניינו של המנהיג אלא של הריבון, או העם ששלח אותו להחליט מה המטרה.
יפן היא משל.
אנחנו הנמשל.
ואנחנו ערב הכרעה גדולה.
הניסיון ההיסטורי מלמד שגישה לא לוחמנית ושינוי עמוק הפכו את יפן למעצמה. זה עובד גם בצלו של איום בהשמדה.
אני מעריך שיוקיטו הריאוטו ובתה, נכדיה וניניה יוכלו לשבת תחת עץ הדובדבן בצילו של הר הפוג'י גם בעוד מאתיים שנה.
אני לא בטוח אם אני ומשה והנכדים של שנינו, נוכל להתמוגג מפריחת השקד בהרי ירושלים באביב הבא.
*יפן הייתה סגורה בפני המערב עד 1854.
**למעט הפרוטסטנטיות, שמאפשרת חופש פעולה מטעמים אחרים, שעיקרם אידיאולוגיים אולם כוללים השלכות חשובות על הפרקטיקה.
נ.ב - תנו לי לייק לכול הרוחות, אם הסתדרתם עם הטקסט, כדי להגדיל תפוצה!
כותב, מבקר ומייחל.
